שמונה חודשים בעיר הגדולה, והיא נראית לי גם כל כך קטנה. את נוף הברושים זקופי הקומה, על רקע הרי הגולן והחרמון, מחליף הומלס, שעשה לו מקום של קבע, בדיוק מול החלון, זה שמכניס לי אוויר של בוקר ואור, כשאני מסיטה את הווילון. רואה אותו כמו תזכורת, שיורה לי חץ כואב המראות האלה מכווצים לי את הלב. דרום העיר ביתר שאת; חסרי בית, נרקומנים, זונות, קשישים מקוששים, ילדים שנחשפים. מכל מיני הצבעים והצורות.
ככה לפעמים, כמו היום למשל, כשאני הולכת ברחובות, זולגות לי מעצמן הדמעות. משהו בתוכי בוכה על האנושות, על אנושיות, על מציאות ואשליות.
ככה שתיים הן וכן יודעות זו עם זו וזאת על זאת☺
אז מה מחבר אותן לטבע, לשדות הפתוחים, למים, לאורבניות המטורפת , לאנשים?!
געגוע לגליל הנאיבי, הפראי, המרחיב, ורצון להצליח לחיות מבלי להתחספס בתל אביב
ביניהן עוברים חבלי ארץ, חבלי לידה, חבלי הנדודים הדרך כדרכה, אורגת את החוטים
*כתיבה: סמדר דהאן . העיר הגדולה ואני, תל-אביב 2019
*צילום: אמיר לושקוב
צילם באמנות העין הטובה Amir Loshakove
ברחוב ראשית חכמה
אפריקה-ישראל, 2019
מבט מחלון ביתי בניינים נמוכים מסביבי
מרפסות מספרות יעלים רוקדות על גגות דררות מתעופפות גרוטאות שמשנות צורות מיסתורין בסמטאות
ישן חדש ברחובות הרמוניה דיסהרמונית פראית שכזאת גם צלולה גם מחוספסת מעוררת השראות
על נוף אורבני סיפורים ואגדות יש אין פואנטה בפשטות ההיות
*כתיבה: סמדר דהאן