שָׁחֹר וְלָבָן בִּצְבָעִים וְחִיּוּכִים

לפונדצ'רי הגעתי לגמרי לבד. עיר ענקית, יפה, היתה מושבה צרפתית בעברה. יש בה הודים שמדברים חופשי חופשי צרפתית, וזה ממש ממש מדליק. פתאום זה שונה מההודים, שמדברים אנגלית. מצאתי חדר בגסט האוס מקסים, קומה שנייה, קרוב למרכז העיר. הייתי בו שני לילות, כמעט המתארחת היחידה. כולם עלו צפונה, אז גם לא היו תיירים, אולי פגשתי במקומות שונים, גג עשרה. ככה הסתובבתי לבד בכל המקומות השקטים וההומים, והיא יפה העיר הזו, מאוד יפה. הרבה מקומות "סו קולד" ערים, בארצות מפותחות, היו רוצות להיראות כמותה. גם החנויות והדברים בתוכן...עולם ומלואו של יופי אינסוף.

כשהגעתי לשוק, טיילתי בין הסמטאות, אותם הדברים בכמויות, ושלוש נשים יפות מאחורי דוכן פרחים שהן מכינות למנחות. הן קראו לי בחיוך, ניגשתי אליהן בשמחה, ואז ראיתי שאחת ממש מתלהבת מהמשקפיים. הושיטה ידיים, עוד לפני שהצלחתי לקלוט, הסירה מעליי, ושמה אותן על העיניים. כל השוק התפקע מסביב ...זה היה רגע מקסים וכל כך מצחיק. הבנות שלי אומרות, שככה, היא ואני ממש דומות.

איך המשקפיים "שחור לבן בצבעים" שלי, התאימו לה בול בתוך כל הפרחים האלה. כמו תמצית של סוריאליזם טהור. ימים ספורים אחר כך, את המשקפיים, שאיתם עשיתי את הסלפי הראשון שלי "אבר", לפני שנה וחצי, קיבלה "אמא גנגה" ברישיקש, כשנפלתי למים ברפטינג הסוער. והתמונה הזו, של האישה עם האנרגיה המדהימה הזו, שביחד הסתכלנו על החיים ועל המוות, קרוב בעיניים, לא יוצאת לי מהראש.

* כתיבה וצילום: סמדר דהאן, פונדצ'רי, דרום הודו, מרץ 2017