רָאִיתִי אֹרְחַת גְּמַלִּים עוֹבֶרֶת

חוזרת לגליל דרך כביש הבקעה, אחת הדרכים האהובות עליי במיוחד

נזכרת, איך מתוך עשרות הפעמים שנסעתי בה,

רק פעמיים נדירות

מחייכת לעצמי, שבפעם השלישית, זה בוודאי יסמל משהו נפלא

פה ושם חולפת מכונית, לוחיות הזיהוי משתנות

הירח המלא מלווה אותי בנהיגה מדיטטיבית בהיי, הבקעה כחלום

חושבת על הבדידות הקיומית, וכמה אנשים לבדם יש מלא, כמוני

ממציאים לעצמם את התכנים, נעים בוורסטיליות קיומית ביקום

בהודו, כשטיילתי בשבילי הפרא לבד, הרגשתי את זה חזק

איך בן אדם יכול להיעלם ככה מטווח הראייה של כולם

ואיך למרות גודלה ממש מאתגר למצוא מקום להתבודדות

שבו לא רואים אותך ואתה לא רואה אף אחד

ומה אומרת באמת האמרה הזו, רחוק מהעין -רחוק מהלב

האמנם?!

סמוך לכניסה לבית-שאן, בכביש הסמי-מואר, האפל

מחשבת אור מתגלגלת מגבעות החול מכל מקום, אל נתיבי השומקום

ומזכירה, לחבק את החיים האבסורדיים האלה, מכל הלב

כי גם כשאנחנו מרגישים לבד

זה אף פעם לא באמת לבד

אף פעם

לא

לבד

כמו השקיעה כך הזריחה

* כתיבה וצילום: סמדר דהאן