כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, הייתי בת 16, נערה בתיכון. בדיוק חזרתי ממחנה גדנע כשברקע פיצוצים,סירנות, קולות נפץ , ריצה למקלטים ובהלה גדולה. במשך השנים היו לי חוויות של כמעט מוות מקטיושות. הודיתי לאלוהים "ברוך שלא עשני גבר". באמת שזה בלתי נתפס מה שהם עוברים שם בתופת. מאז בכל פעם כשזה היה קורה, הייתי פשוט מתעלפת. נעלמת מהפריים של העולם הזה, אחרי המבול של המבולים :)
רק כשהפכתי להיות אמא, פתאום נהייתי אמיצה כזו, רצה לחדר, מרימה את הקטנות ביחד למקום "הבטוח" , שהיה בסך הכל פרוזדור בלב הבית. כמה כוחות מעניקה ההורות, כמה קבלת אחריות, וכמה אנחנו עושים כדי להגן ולטפח את הגוזלים כדי לברוא להם עולם יפה יותר וטוב יותר. איש ואישה בדרכם.
מאז שאני ילדה כותבת שירים למחברת, והיו גם כאלה שכתבתי ממבט של נערה על המלחמה הזאת. אז לזכרם ולחיי השקט.
פחד/1983
מעולם לא הייתי שם אני לא מתיימרת לראות מסך שחור עוטה בערפל תמידי עשן מתחפר משתלב עם האוויר המחניק, המצחין הכבישים חרוכים מעומס התנועה ארץ הארזים מחלחלת בי רוצה למרוד ואינה מסוגלת כי השתיקה מתפחמת והמוות בעמק נוי
*כתיבה וצילום: סמדר דהאן. מתוך מחברת הנעורים: "עלומים אלומים"
Comments