פֶסְטִיבָל יְהוּדִי בְּחוֹפִים קְסוּמִים

כשארזתי את התיק בדרך לשם, החלטתי, שלמסע הזה אני לא לוקחת אף ספר ,או טיוטה של דברים שאני מפתחת. כלום !!!, מחברת זה כבר משהו אחר, עליה אף פעם לא מוותרת, אז לקחתי אחת מהיפות האלה שקיבלתי מחברותיי האהובות. אחרי שש שנים של לימוד אינסופי, רציתי להתמלא מהמתנות, שישלח לי היקום. רציתי גם לתת לכל הדברים שכתבתי מתוך מסע החקר, לצוף, לעלות, להתפרק, להתחבר מחדש. סיקרן אותי מה מתוך כל התכנים והלימוד, מעכל את עצמו לדעת, על רקע חוויות המסע שמשמעותן, זיהוי ויישום בזמן אמת. כל רגע הוא עכשיו מעבדת ניסויי😊

ככה הגיעה לפתחי החוויה הראשונה שביקשה למלא את "הריק" במרחבים. ראיתי מודעה גדולה, שקראה לי בקול גדול באנג'ונה. מצאתי את עצמי בדרך לפסטיבל יהודי, מרחק שעתיים נסיעה. ממש בקטנה. מגיעה בדיוק לערב הפתיחה. בית ליבא גדול וצבעוני, עם חצר מגניבה, מלאה אנשים, אווירה קסומה, פרופ' חביבה פדיה, ארז לב ארי, אליעזר בוצר, פטריק סבג, ועוד.... סדנאות, מוסיקה בלייב, הופעות, וחברה ישראלים משובחים כאלה, שאת רובם פגשתי בתחנות השונות בהמשך המסע.

שם בפסטיבל, היתה גם אישה צעירה, זמרת, ישראלית, שנודדת כבר כמעט שנתיים. איזו אנרגיה מדהימה, מנגנת, כותבת, שרה מהלב את השמחה והכאב בעוצמות שמרטיטות. קוראים לה ערבה. לפני שהחלה לשיר אחד משיריה, סיפרה, שאחרי תקופה ארוכה במסע, במקום לטוס הביתה, הרימה לאמא שלה טלפון ואמרה לה "ממשיכה לטייל -לא חוזרת", ככה החליטה לשנות את מסלול חייה. ואיך אמא שלה, בתגובה, הפסיקה לדבר איתה תקופה ארוכה.

ישבתי קדימה, די קרובה לבמה, תוך כדי השירה, נפגשו לנו הדמעות בעיניים; אישה-לאישה-חברות מזדמנות במסע- אמא-ילדה-לילדה. זה היה רגע טהור ונוגע . כמו תמצית מזוככת של זיכרונות ומסרים, מתקופה קדמונית בשבטים. אז, כמו עכשיו, מפלסות שבילים, נענות לקריאות חזקות, נודדות בדרכים.

אם לא היה הפסטיבל, לא נראה לי שהייתי מגיעה בכלל לפלולים, הייתי ממשיכה משם לנופים הפרועים שאח"כ גיליתי. נשארתי עשרה ימים תמימים. ברור שבהודו הכל מדויק. התמלאתי במטעמים ומנעמים, בחוויות מיזוג הפלא הזה, שבין הודו לישראל, בתכנים, בניגונים ובשירים, בריקודים, בשיחות מרתקות, בעוד כלים להכיל את האורות. הדרך הגישה לי תיבת תהודה, מלאה אוצרות, בדיוק על מה שביקשתי להרחיב לנשמה; שמחת הגוף והנפש ואנשים מלב אל לב. להתרחב.

יותם מלווה עם המפוחית, חבר הודי על הקחון, I change my life and you can do it too וזה השיר של ערבה

*כתיבה וצילום: סמדר דהאן, גואה, פאלולים, הודו , ינואר 2017 .