מפגש כפול עם המוות טלטל אותי לצאת אל המסע הפנימי, שהפגיש אותי עם עצמי בארבע עיניים, לשיחות עם כל הפיות והשדים, עד שהתחלתי לפנות פנים אל פנים. כך, בעוצמות של סערה מתמשכת, חוויתי התעוררות, שקראה לי נשמתי, ויצאתי אל הטרנזיט; מעבר מורגש ובלתי נראה בין ממדי תודעה, כשהשיעורים והתיקונים מתגלים, ויש ללמוד את "המקום החדש" הזה, כי פקח את מה שהשתוקקה לו נשמתי, להתמסר אל ה"אין" ואל החקירה.
ככה בהדרגה מתוך התבוננות במדיטציות אינסופיות, ביחד עם הריקוד, שמלווה אותי מהילדות, השבתי דרך כפות הרגליים את השמחה. הרחבתי את היכולת לתת לילדה הקטנה שבי חיבוק, לקבל אותה לחיקי ולנשום עמוק, לעבור איתה מסע. בניתי אט־אט את הסמכות הפנימית שלי לנוכח המצב. הרחבתי את הכלי, מילאתי בו כל טוב, למדתי להסתכל על עצמי בלבן של העיניים ולהקשיב לחכמת הלב הנבון המתרחב והאוהב. חיי עד כה היו רצופים בהמון משמעות, ועכשיו אני מרגישה את מלוא המשמעות של לחזור הביתה באמת.
נכנסתי למסע ויצאתי במקום אחר, כמו לידה. הבנתי איזה סיבוב עשיתי כדי לגעת ביש ובממש. בעיקר הסכמתי לקבל אותי, את המצב, את מה שטבוע בנשמתי מדור לדור, את יכולותיי, הסכמתי להזדהות עם הייעוד שלי. כל מה שיכול לחבר אותי לטרנסצנדנטי – לנוכח השבר הגדול-עשיתי.
התחלתי לחקור ולחוות דברים נסתרים, נתתי לעצמי את הדרור לתקשר בחלומות, לרקוד, לדבר יותר דרך האצבעות, לצייר, לטפל, להתפלל ולכתוב, להיכנס פנימה עוד ויותר, לתרגל מדיטציות, לקרוא בטירוף, ללמוד, לדבר עם אלוהים, לתקשר עם מלאכים, לראות מעבר לתופעות, לבנות סמכות פנימית שתאפשר לי להרגיש מחוברת תרתי תרתי משמע, לעצמי, לבורא, לבריאה, כדי שאוכל להתמודד עם כל הכאוס שנגלה.
חוויתי יותר ויותר את האור האינסופי, את האנרגיות של היקום, קיבלתי תשובות לשאלות. מסרים לחיים. הרחבתי כלים בדרכים מגוונות, קניתי לי מורים, ההתבוננות והריכוז בישיבה בתנועה ובריקוד הם תרופה מרפה ומרפאה עבורי.
דייקה לי הדרך ואת זה אני מבקשת להעביר גם לאחרים באמנות, בריפוי, בסדנאות. לפתח חיים פנימיים זה משפר את איכותם גם במעגלים מתרחבים. נשמה- נשימה. מים, אדמה, רוח ואש. נבראנו בצלם הבריאה.
בעשייה שלי חוקרת את החיבור בין חומר ורוח באמנות החיים, לייצר איזון חי ונושם ביניהם, בתוכי. למזג יותר ויותר בין קטבים מתוך התובנות שאספתי בדרכים. לרוב, חיה בתחושת אחדות עם מה שמביאה אי הוודאות שבדרך. קבלה עצמית היא המתכון לאושר. משם הכל קורה ומתחיל ומתגלגל החוצה -להאיר את הדרכים. הכל וכלום עוברי אורח חולפים, המבקשים לעורר קשב לקול האולטימטיבי להיות במגע באמצעות השירה במובנה הרחב; מוסיקה ושתיקה חודרות את המקום שאין בו שפה. אשרינו!
*כתיבה וצילום: סמדר דהאן, 2018
Comments