כְּשֶׁנִּפְגָּשִׁים עִם מַלְאָכִים בַּדְּרָכִים

יושבת בקפה של הגסט האוס הכי שווה בקודלי. ערב נעים. ברקע צלילים, דיבורים, אנשים שונים ומגוונים מהעולם הגדול-קטן הזה. ירח מלא משתקף על המים בכסף -לבן, מתבל באורו את הכל. ברקע שרים את "בית השמש העולה". הספרדייה נוסעת מחר הביתה, השבדי והברזילאי נשארים ועוד מעט עוזבים, גם האוסטרלי נסע צפונה, האישה שחלמה עליי, האיש המקסים שאירח אותי ואת חברתי, כשאיבדנו את המפתח לחדר באמצע הלילה. והחבר הישראלי שליווה אותי לפנות בוקר, אחרי שברחתי מהודים שיכורים בכמויות שאלוהים ישמור, שבאו לחוף לחגוג את החג שבו האלים עוצמים את העיניים ומותר להם לעשות הכל.

הכל קורה ומשתנה, אנשים באים, ועכשיו בעיקר אנשים הולכים. השמש זורחת בבוקר ורוח קרירה משנה את כיווני הזרימה של הים, הנושק למרפסת של בית הקפה. העונה נגמרה בדרום , כך אומרים כאן. כולם עולים לצפון, אני יורדת דרומה. ממשיכה להקשיב לקריאת הדרך שאומרת לי להגיע לטמיל נאדו.

אף אחד לא נוסע דרומה, כבר התחלתי להשלים עם זה שאני ממשיכה לבד. יש לי אוטובוס בערב, סליפר לילה לבנגלור ומשם לטירומנוולאי. יושבת עם חבר ישראלי לקפה הקבוע שלנו. נהגנו להזמין "ביג פוט", ולחלוק אותו ביחד. התלבטתי איתו בקול רם, צפון, דרום, ואז משולחן סמוך, בחור ישראלי בשנות העשרים לחייו, שמע את שיחתנו ואמר: מי נוסע דרומה? אמרתי אני. והוא כל כך שמח שיש מישהו שנוסע לכיוון ההפוך מכולם, וכמה הוא רוצה לראות את הדרום, ושהוא מצטרף אליי. בספונטניות של מהירי החלטה מיד הלך לקנות כרטיס וקבענו להיפגש לפני הנסיעה.

ר' מלאך כזה. בן 21, היפי סטייל, חביב, ג'נטלמן, מתוק אמיתי. ביחד עלינו על הסליפר לבנגלור, שהיה מלא רק גברים הודים, לא שיש ממה לחשוש אבל בכל זאת, שמחתי שבא איתי. אחרת הייתי הזרה היחידה. אז אמרתי לעצמי איזה יופי, שביום ההולדת של אבא שלי, הוא שלח לי מלאך ששם המשפחה שלו כמו שלי; דהאן (שזה ראשי תיבות של דוד המלך אשר נמשך), והשם של אבא שלו כמו השם של אבא שלי; מרדכי. זה היה סימן לדרך צלחה ממש.

אחרי מסע ארוך דרומה, התמקמנו בגסט האוס מקסים בטירומנוולאי. חלקנו דירה משותפת. ככה זה בהודו מייד מסתדרים על מה שהכי נכון. שכרנו אופנוע ביחד ויצאנו לטיולים באזור. בערב שישי הלכנו להתפנק במסעדה איטלקית טובה, עשינו קידוש שנינו ביחד, להרגיש את השבת שגם בהודו, היא תמיד מלכה. ככה אחרי שבוע מקסים, הוא הזמין אותי לבוא איתו לוטה-קנאל, אבל אני רציתי להדרים הלאה. נפרדו דרכינו ולא ראיתי אותו יותר במסע. הוא מצלם נהדר, אז נשארו מלא תמונות, וטעם של חוויה ממש טובה. ככה, שני אנשים נפגשים לזמן קצר ומרגישים כאילו הכירו שנים, והוא בכלל יכול היה להיות הבן שלי, ואין גיל ואין הגדרות ואיך הן נעשות בכלל לא קשורות למטיילים במסעות.

* כתיבה וצילום: סמדר דהאן, טירוואנמליי הצבעונית, הודו, מרץ 2017