Search
  • Smadar Dahan

?מי יכול לספור כבשים ואיפה הם הילדים

Updated: Jan 28


הודו מטרפת, מטריפה ביופייה, בעוצמתה. נוגעת עמוק פנימה. בחושיי עם חושיה. ביצירתיות האקסטרודינרית, המדהימה, המרתקת . בחיבור הבלתי-אמצעי עם הטבע. כמה חוויות החושים מקבלים בבוסטים מטורפים, שמחסירים פעימות ומשאירים את הנקבוביות פעורות לרווחה, משתאות בפליאה. רק סופגות וקולטות את העוצמה.

המשפט של מורתי האהובה לריקוד, מירי אלון; "מי שעושה-יש לו", מקבל משמעות מידית בהודו, וזה ניכר מאוד ביצירת מקורות הפרנסה. כמה יפה לראות את האופנים השונים, שהם מחדשים, ממציאים ומייצרים, כדי להתפרנס מהמתנות, שהטבע שופע בטובו ומאפשר להם לחיות.

שואלת, איך מכל המקומות בעולם, בהודו מתקיימת כלכלה מקיימת, ואוטוטו הופכת התת-יבשת הזו למעצמה הכלכלית השלישית בגודלה?.


ההודים ממציאים מקורות פרנסה, צורות בילוי, גוד טיים, פשוט כי ככה הם בעצמם חיים. ויש הרבה תיירות פנים. מוכרים וקונים זה מזה, עושים כלכלה מקיימת וכל הזמן נותנים כערך מרכזי בחיים. כל היום הם קונים ומוכרים אחד לשני ואחד מהשני, וזה ממש מדהים לראות. זה לא אומר שאין עוני, זה אומר שבכל זאת, הם קמים על הרגליים ומוצאים את הדרכים הייחודיות שלהם להתפרנס ולחיות. וזה אומר, שכחלק מהתרבות שלהם, הקהילה הסובבת תעשה עבורם מחוות של ערבות.

יש שווקים גדולים כמעט בכל מקום, ויש בהם שפע של כמעט את אותם דברים, למעט, שינויים קטנים שאופייניים. גם בקיוסקים הקטנים, ערב רב של מוצרים וכולם מוכרים: שרשראות של שקיות טבק לעיסה בשלל טעמים, ירקות, פירות, פרחים לתשורות, קטורות, מנחות לאלים, בגדים, תיקים, סרים, לונגים, תכשיטים, ויש גם כל מיני קיצ'ים של היום-יום. כמו, סיכות, צעצועים, מוצרים מתנפחים ברחובות, ובכל מקום יש מלא מסעדות שאוכלים בהן בעיקר מקומיים.


סירות עגולות לחציית הנהר הנקראות "קססוניות", עוגיות חמאה שאופים ברחוב, פלפל חריף מצופה בצק מטוגן, סמוסה, מומו ועוד מאכלים בצקיים, והלחם כאן מדהים, רוטי, צ'פאטי והנאן, והשפע שיש בפירות בירקות בתבלינים, בדברי המתיקה שהם עושים, בצבעי הפולחן של הפוג'ות. אינסוף המצאות מקוריות.

יש גם את המשפחות מרג'סטאן, שיושבות לצידי הדרכים, אבא, אמא, ילדים. בד"כ מאוד קטנים. הוא מנגן, היא שרה, לפעמים תוך כדי הנקה, והילדות הקטנות ככה שעות על גבי שעות, רוקדות את הריקודים המסורתיים, בשמש וגם בגשם, יש משמעת פרנסה.


גם אבא וילד בן ארבע אולי, שעוברים בחוף בלילה, ועוצרים כל כמה מטרים להציג. האבא פותח את עמדת "החמור" עם המוט הדק, שעליו הולך הילד הקט, עם מטפחת על עיניים עצומות. בסוף המסלול, מסיר את המטפחת, קופץ אל החול, לוקח קערת מתכת שטוחה, ורץ אל הסועדים היושבים על החוף. ככה, בסיבוב כזה, הילד אוסף את הכסף, האבא צופה מהצד. אורזים את הכל וממשיכים לתחנה הבאה. אז עובר לי בראש, שכבר תשע בערב והחוף עוד לאורך נפרש, ויש ילדים שסופרים בלילה כבשים, ובילד הזה יש משהו, שחי את צו החיים, כל כך עוצמתי וחזק - ממש עכשיו. ועכשיו ועכשיו

* כתיבה וצילום: סמדר דהאן , הודו, מרץ 2017






0 views

​©created by SD~ SmadarArt 2018