Search
  • Smadar Dahan

כשהאלם הופך לאנרגיה מבעבעת

Updated: Jan 28

מאז שאני זוכרת את עצמי יש בי אהבה גדולה לניירות. יש משהו בנייר, שלוקח אותי למחוזות אחרים. הצבעים, המרקם, הצורות, התחושות, הסיפורים מאחורי התמונות. כשטסתי להודו, הבאתי איתי עיתונים מהארץ. בגואה מצאתי אריזות של מוצרים ובשדה התעופה בצ'נאי, סוף־סוף מצאתי ז'ורנלים צבעוניים שווים ממש, אז התחלתי לערבב בין הודו וישראל גם בציורים.

ככה ביליתי ביצירה, מלא לילות לבנים, גם כי בהודו הכל נסגר מוקדם, וחשוך וכולם מתפזרים לחדרים, וישנים בשעות, שבהן אני נוהגת עוד להיות, עד הקטנות . וגם כי בתנועה טבעית כזו זורמת, כשחווים בהתחלה את העוצמות, כשכל הנקבוביות נפערות, בתדר תמידי של השתאות, האלם מתחיל להפוך לאנרגיה מבעבעת, שרוצה לדבר ולפרוץ; אדמה, מים, רוח, אוויר אש ויש !!! בפינת העבודה שלי בזולה היפה, מול הים, על החוף, בקצה הסמטה, נולד הציור הראשון שלי בהודו; "יש", המופיע גם על כריכת האלבום.

אז לפני הטיסה ממש עוד התלבטתי , מה יהיה, איך הדברים יסתדרו?

מה אם יצטרכו אותי ואני מעבר לים , אי שם

איך ארגיש לטייל כשיש קצוות שנשארו פתוחים

ברור שחששתי, התרגשתי, חיבקתי את היקרות לי מכל

הבנתי לליבן כשהן אמרו לי שאני ההורה היחיד שלהן עכשיו וזה מעורר בהן גם חרדות לשלומי , אז בוקר אחד אחרי שבכיתי שבוע ימים את נשמתי. נכנעתי

אל המסע יצאתי אחרי שחוויתי הכנעה גמורה בפני אלוהים, והוא כל הזמן נתן בי סימנים

פתחתי ספר תהילים באקראי בדיוק על הפסוק :"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"

התלבשתי, ניגשתי לסוכנות נסיעות וקניתי את הכרטיס להודו

אמרתי לעצמי , יהיה מה שיהיה והכל יקרה לטובה

במקום השברירי הזה, הפניתי כלפי עצמי , את החמלה

ככה טסתי !

חשוב היה לי למרות הכל ועם הכל לעשות את המסע הזה, שלו כל-כך השתוקקתי

כשהטייס אמר "היכונו לנחיתה", אמרתי בליבי, בבקשה בבקשה, אל תנחת ! תישאר בשמיים

מה חשבתי לעצמי?...מה עשיתי? חששתי מהמפגש עם האמת על הקרקע.

תוך כדי נסיעה לאנג'ונה, התחלפה ההרגשה לחוויית שכרון צבעים מרחיבה.

מבחינתי זו המתנה הגדולה והיקרה ביותר שיכולתי לתת לעצמי.

לנוח בתוכי, כי התגעגעתי מאוד. אז באתי. ביג טיים באתי.

לנסיעה שלי להודו קראתי פרויקט "איי לאב מיי סלפי" והוא תרתי-משמע לי

כל יום צילמתי את עצמי.

· אלף, כי ככה זה כשמטיילים לבד, ואם אין אני לי מי לי?

· בית, כי זה כמו מעקב התפתחותי, וכשאני לעצמי מה אני?

ככה בדרכים, שילבתי בין הריקוד, הציור והמילים; בכל יצירה יש מהות המהווה עבורי הזמנה לעצירה, להתבוננות, ללמידה, להיזכרות, לתיקון, לפעולה, לניקוי אנרגטי, לריפוי, להרפיה. לכל אחת מהיצירות כתבתי תובנות מסיפורי דרך, והקדשתי פסוקים מספר תהלים, שנקראו בקולות ובצלילים, ובים אהבה לתכנים ולרגשות שעולים.

אחרי שטיילתי חצי שנה בג'ונגלים, בחופי הפרא, ראיתי שקיעות וזריחות מטורפות, מצאתי סלע שיחבק אותי על גדות הגנגה, רכבתי על אופנועים בזוגות ובשלשות, ראיתי את מפלי האווטאר ואת הגנגה מעל ומתחת למים, נדלקתי מכל "הרויאל אנפילדים" שרצים לי מול העיניים, חזרתי אל ארצי מולדתי, ובתוכי הודו שנתנה לי מזון ומזור לנשמה, אווררה והרחיבה את חדרי הלב.

סמדר זה מצב – הניצן של כל פרי על־פני האדמה; "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ" (שיר השירים ב:יג). אז שחררתי מלא אחיזות מבחירה ושלא. התמסרתי, נכנעתי. קמתי. הלכתי. טסתי. הגשמתי חלום שבמשך שלושים שנה חלמתי.

עוצמת החוויה בהודו יצרה בתוכי מרחבים ואפשרה לנשמה לעבד, לאבד ולהשיל את מה שהגוף, הנשמה והנפש זוכרים, פתחה את מעיין היצירה והכניסה אור חדש גם לציורים.

*כתיבה וצילום : סמדר דהאן





0 views

​©created by SD~ SmadarArt 2018