חֲרוּזִים כְּמוֹ חוֹל וְיֵשׁ מָה לֶאֱכֹל

גנש, בן 21. מוכר השרשראות מהחוף בעצם הגיע מהאמפי לעונת התיירות בגוקרנה. כל יום צועד לפחות 20 ק"מ עם 20 ק"ג תכשיטים על הידיים. יש לו ברזל בשרירים. הכרתי אותו מיד בהתחלה, ושמחתי כשהציע לקחת אותי לטיול על אופנוע בעיר, כמו שרק מקומיים מכירים. עיר שלמה בנויה סביב בריכה, רחובות השוק, המקדשים, הטקסים, התשורות לאלים.

לגנש יש אח מקסטת "קטועי הגפיים", קוראים לו שי. בטיול שעשה לי גנש בעיר, לקח אותי ל"בסטה" של המשפחה. שם פגשתי את שי. בן 18, נראה כמו בן 10. פנים שחומות יפות גוקרניות כאלה ; עיניים ירוקות גדולות, חודרות פנימה, פנים שחומות. מדבר איתי , שמח בחלקו, חכם ומאוד אינטיליגנטי. יושב על כסא הגלגלים, שעות על גבי שעות, ימים שלמים בשמש הטרופית של השוק המקומי.

חיכיתי לגנש, פתאום ראיתי אותו יוצא מתחת לבסטה המשפחתית. הזמין אותי לאכול צהריים. הצצתי פנימה לאחל בתיאבון. ארבעה אנשים במעגל, יושבים לאכול מתחת לבסטה בשוק ההומה, בתוך חריץ הניקוז של הרחוב. גנש מוכר תכשיטים מהבוקר עד הערב כדי לפרנס את אחיו ואת אחותו, שדומה לשי כמו שתי טיפות מים. כולם לוקחים חלק במאמץ המשפחתי.

אחרי הטיול, אמרתי לעצמי, סבבה אקנה מגנש מתנות לכל הנשים שאני אוהבת ואשלח בחבילה לפני חג הפסח שקרב ובא. קניתי ממנו מלא בכייף הדדי כזה וקיוויתי, שאחרי הקנייה הזו, אהיה משוחררת מניסיונות השכנוע של גנש וחבריו לרכוש עוד ועוד, כי ככה זה, כל יום והמזל שלו.

הניסיונות למכור לי המשיכו . לרוב לא התפתיתי. במקרים האלה אמרתי לעצמי , לקבל את הכל, לקבל. נכון שזו יכולה להיות הקריירה של חייו. ובאותה נשימה, גם אני רוצה לעבור את התקופה בהודו ולחיות בה כל רגע עכשיו. אם אפזר -אתפזר. לתת זה כבר משהו אחר.

בעיקר לא בא לי להיות עסוקה בקניות, במיקוח שוויתרתי עליו מראש. אז ככה כמעט חודש שלם, בכל פעם שעבר, הייתי מלווה אותו בהליכה על החוף, בדרך לחוף אחר, היינו מדברים על הדברים החשובים באמת, שהיו מעל ומעבר לתכשיטים. רוב השרשראות התפרקו מהחוטים בינתיים. נשארו החרוזים 😊

* כתיבה וצילום: סמדר דהאן, דרום הודו, גוקרנה, פברואר 2017