מָה רָצְתָה לְסַפֵּר לִי הָרוּחַ בַּדְּרָכִים

ההתעוררות לטבעו המתעלה והכולל של היקום, שזורה ברקמת הקוסמוס; בכל מקום הוא מתעלה מעבר ליצירתו שלו, ובכל רגע מביא יצירות חדשות. קן וילבר "קיצור תולדות הכל".

כל אדם יכול לחוות בתוך גופו את כל היקום כולו ואת חוקי הטבע שעל פיהם הוא פועל. רק דרך הגוף ניתן לחוות זאת, ודרך זו היא גם דרך להיטהרות. "מי שזכה להארה, זנח את כל התיאוריות, משום שנוכח במציאותם של החומר, התחושה,התפיסה, התגובה והתודעה, בהופעתם ובהיעלמותם".(הבודהה והמדען, עמ' 32).

זו מטרת הבלוג שלי, לכתוב

על התעוררות, טרנזיטים ושינויים מכוננים

על מסעות, התבוננות ודרכים

על רעיונות, התחדשות וחדשנות

על ריפוי , שמחה, אור ואנרגיית החיות

על שירים וסיפורים שמאחורי היצירות

על מתנות ויצירות מקוריות להשראות

כך שעוד אנשים יתחברו להרחיב בתוכם את הכלים, למלא בהם אורות

אז מה לי ולחוויית ההתעוררות?

או איך התעוררתי בזמן לוותר על עולם של אשליות?

רוב חיי הבוגרים, חיברתי בין אנשים, בינם לבין רעיונות, בין רעיונות לתהליכים, בין מחקר ופיתוח, חברה וכלכלה, פיתוח קהילה, קהילות ומגזרים שונים בתוכה, הנעת אנשים לקבל אחריות על עצמם ולהיות מעורבים בנושאים לשיפור איכות החיים. בכל אחד מהתחומים שמניתי בנ"ל, ביחד זה הרבה יותר מסכום החלקים. טוב לפתח ולקדם תהליכים, לחשוב, לעשות ולקצור פירות כאן ועכשיו ובראייה של הדורות הבאים. פיתחתי ויזמתי פרויקטים שיש בהם המשכיות תהליכית לעשייה בת-קיימא בחברה; במיקרו ובמקרו, בארץ ובעולם.

תוך כדי , ילדתי שתי בנות , סיימתי שני תארים בהצטיינות, ברוב הזמן היו לי כמה וכמה פרויקטים ממש גדולים במקביל, ככה הרכבתי לי "פאזלים" בחיים. פיתחתי קריירה, בלי להחליט על זה, פשוט המצאתי את עצמי ואת התפקידים שעשיתי, כל פעם מחדש. שילבתי בין תיאוריה למעשה, פיתחתי תכניות אסטרטגיות, יכולות וסדנאות, עזרי למידה, תכנים ודרכים חווייתיות לקדם אינטראקציות בין אנשים לרעיונות. היתה לי משכורת נאה והכנסות נוספות כעצמאית, היה לי משרד בבית, היה לי משרד גם במכון המחקר, קטן חם ומתוק.

עשיתי את זה במשך עשרים שנה, כעצמאית ו/או כשכירה כשבתוכן, עשר שנים באגף אירופה של רשות המחקר, במכון המחקר מיגל שבגליל. כל כמה שנים אני מתחילה התחלה חדשה, בהתאם לפרויקטים שבאים לפתחי או שאני יוזמת. יש שיגידו ואני ביניהן, שכל הנחלים הולכים אל הים הגדול של ייעוד והגשמת הנשמה

אני יזמית בנשמה. ככה נולדתי עם תשוקה כזו לגלות ולחקור, לעשות, להתחדש, לחדש, ליצור, להמציא, לפתח, לברוא מציאות, לרתום אנשים שיהיה להם יותר טוב, מאז ומתמיד עושה ומתפרנסת מחיבורים. זה הייעוד שלי

זה חוט השני שבי, שמחבר את חיי האלה לבין חיי החדשים.

מה בכל זאת השתנה? מה רצתה לספר לי הרוח בדרכים?

קוראים לזה התעוררות

חוויתי סערה וגליה גבוהים עזים ומתמשכים כשש שנים ,של מעבר מורגש ובלתי נראה בין ממדי תודעה שונים, כשהשיעורים והתיקונים מתגלים, כשמתחילים לחוות ולחקור דברים נסתרים , כשנותנים למה שהרגשתי מילדות, את הדרור לתקשר עם עולמות בחלומות, ולדבר יותר בקולאז'ים דרך האצבעות. יותר להתפלל ולכתוב, התחלתי להיכנס פנימה עוד ועוד , לנוכח השבר הגדול, לתרגל מדיטציות, לקרוא בטירוף, ללמוד, לדבר עם אלוהים, לתקשר עם מלאכים, לראות מעבר לתופעות, לבנות סמכות פנימית שתאפשר לי להרגיש מחוברת תרתי תרתי משמע, לעצמי, לבורא, לבריאה, כדי שאוכל להתמודד עם כל הכאוס שהיה; אבא שלי ואב בנותיי הגברים הכי משמעותיים לבנותי ולי,נפטרו בהפרש של שנה, הייתי עם הדורות וביניהם, ואני בתוכי תהום פעורה. שנים מאוד מאתגרות לבנותיי ולי, לאמא שלי ובכלל למשפחות.

הייתי מאוד עצובה בתוכי, מאוד חרדה לבנותיי, למצב, גם מכל החשיפה הלא מצונזרת והרבה, שהסיפור של יעקב ז"ל הכיל בתוכו, לא יכולתי במשך זמן רב לקבל את העובדה שכך קורה, שבנותיי יתומות, שיעקב כבר לא יהיה כאן עבורן ועבורי, למרות שהיינו גרושים כבר שבע שנים, היינו מחוברים בנשמה ואת זה הבנתי ביתר שאת אחרי מותו הטרגי בתאונת טרקטור במטע. חברה אמרה לי "עכשיו את גם גרושה וגם אלמנה". וכך היה מפאת הנסיבות ומתוך קבלת אחריות מבחירה.

רמת התפקוד והביצוע שלי היתה גבוהה. לא ויתרתי על הפרטים הקטנים גם בחיים וגם בעבודה, נכנסתי לעובי הקורה. רגשית הייתי שבר כלי. התמוטטתי מבפנים . בחוץ תפקדתי בטירוף, בכל החזיתות.

מאז , שמעתי קריאות נשמה "להמשיך הלאה" לדייק את הייעוד שלי, עד שבשלב מסוים פשוט החלטתי להתמסר לדרך, לאן שמכוון ומשגיח עליי אלוהים, התפטרתי מהעבודה, המשכתי בדרך להגשים את החלומות שלי. בתודעה, במהות, כבר הייתי בהודו עוד לפני שטסתי להודו, שבה טיילתי שישה חודשים. במשך כל הזמן הזה, ובמיוחד בהודו, קיבלתי קריאות לספר את הסיפור , כדי לאפשר לסיפור אחר להתחיל מהתחלה. גם שם באורח סימבולי ומעשי, חוויתי חוויית לידה מחדש, כשגל אדיר הפך את סירת הרפטינג שהיינו בה, כולם יצאו מהמים ושרק אני והמדריך הראשי, יצאנו מהמים אחרי דקות ארוכות, שנדמו כמו נצח ושקטטטט אינסופי מתחת למים, ואז חולפים כל החיים לנגד העיניים ויכולתי לחוש בדיעבד מה יעקב ז"ל חש ברגעיו האחרונים. הכל מחובר להכל. הרפטינג בגנגה היה כמו סימן מבשר על מעבר נוסף בתוך המעבר שאני חווה. בירכתי את ברכת הגומל, השטתי תשורה במי הגנגה ביראת תודה לאל שגמל אותי והוציא אותי אל המרחב מהמים, תרתימשמע.

בשבעה של אב בנותיי, התבוננתי ככה על הכל ברגע אחד ומיוחד שהיה לי

משהו בתוכי הבין עמוק שאלה הם פני הדברים, ספר החיים והמתים הטיבטי, אז הבטחתי לעצמי שאני הולכת לרקוד את החיים – גם סוג של צוואה, שהרי זה מה שבאתי ללמוד עכשיו, שיש לחיות את הרגעים באיכות של חיים שלמים ופועמים. אלוהים היה עדי. ואני במדיטציה ובריקוד פיתחתי בתוכי עד פנימי.

היו הרבה שיחות בין העדים:)))

במובן העמוק זה אומר לעצור, לראות, לתקן, לפעול. להתבונן . ללמוד את הרגשות, לזהות אותם, לחבק את הילד/ה הקטנה שבפנים, לרקוד עם הרגשות, לצמוח ולהצמיח מהשברים, להיכנס עוד ועוד פנימה לאינסופ המרתק, המלמד, המאפשר והנעים. חוויתי יותר ויותר את האור האינסופי, את האנרגיות של היקום, קיבלתי תשובות לשאלות. מסרים לחיים. הרחבתי כלים בדרכים מגוונות, קניתי לי מורים, ההתבוננות והריכוז בישיבה בתנועה ובריקוד היא תרופה מרפאה עבורי.

זה הייעוד שדייקה לי הדרך, את זה אני מבקשת להעביר גם לאחרים באמנות, בריפוי, בסדנאות. לפתח חיים פנימיים זה משפר את איכותם גם במעגלים מתרחבים. נשמה- נשימה. מים, אדמה, רוח ואש. נבראנו בצלם הבריאה.

מה עוד מבפנים השתנה?

הסכמתי לקבל !!!

אותי !

את החיים ואת המוות

נכנעתי בהתמסרות לדרך

שחררתי מלא מלא אחיזות מבחירה ושלא מרצון ועכשיו מבינה כמה הדרך מדייקת בשחרור

הפכתי לבוגרת רוחנית

החרדות שהיו חלפו

קיבלתי על עצמי לקבל אחריות עליי ועל האחר ולחלוק תהליכים אנרגטיים

היצירה שבי מפעפעת כמו מעיין שמתגבר

אפשרתי לעצמי לרפא אותי ואת האחרים מבפנים

יש בי יכולת לחבק את הילדה הקטנה שבי לפני שהיא קופצת לקלקל לי את הדייט הדואטי שביני לבין עצמי

יש בי ענווה ורצון טוב להעביר את הידע הלאה – ידע הוא שפע הוא אור

בהתמדה , בהתכוונות ובהתמקדות שיעבור

הייעוד הוא אותו ייעוד מהותו חיבור.

עכשיו בעקבות השינוי, הדגש על חיבור אנשים בינם לבין עצמם פנימה. קבלה עצמית היא המתכון לאושר. משם הכל קורה ומתחיל.

הפוקוס נכנס פנימה אל נבכי הגוף, הנשמה והנפש, להתבונן בינינו לבין עצמנו , כדי להיות טובים יותר, כדי לשפר את איכות החיים שלנו ושל האחרים. בעשייה שלי מחברת חומר ורוח , זה גם השיעור שלי בחיים, לייצר איזון חי ונושם ביניהם, בתוכי. יותר מחברת בין קטבים מתוך התובנות שאספתי בדרכים. חיה בתחושת אחדות עם מה שמביאה אי הוודאות שבדרך

המטרה בעשייה שלי, להאיר את הדרכים מבחוץ ומבפנים , מתוך התובנה שהכל וגם אנחנו עוברי אורח , חולפים, ויש דברים נסתרים בגלוי וגלויים בנסתר, אולי לא נבין, אולי לא נדע, החוויה מדברת בעד עצמה, אז מה יאפשר שנתנסה עוד ויותר ביש הקיים בנמצא ?!

ככה שם בהודו וכאן , נתתי דרור לכל היצירה, לכוחות הריפוי שבי, לסדנאות שפיתחתי, לאמנות שיוצאת מתוכי ומאז בזה אני עוסקת, מהדברים שכל כך קרובים לליבי, ושאותם רוצה לקרב לעוד לבבות. זו גם המוטיבציה שלי לתת כוחות , לפתוח מניפות, להמחיש שיש, שאפשר, שכל אחד יכול להתחבר, לצמוח ולחיות במלאות ובאושר שאינו תלוי בדבר או במישהו אחר. שהרי המשימה היא לא למצוא את עצמנו בחיים, אלא להעז ללכת לאיבוד ללא חשש, ולברוא את עצמנו מחדש.

ככה בראתי את חיי ואני בהודיה אינסופית לאלוהים, לדרכים, לאנשים מאירים, להשראות ולקולות הנשמה העוצמתיים, שהטמיעו בי את הוודאות, לקבל את החיים של אי הוודאות בלב חפץ ובידיים פתוחות. להתעלות ולכלול, להתחדש ולחדש, להודות, להלל, להשפיע ולחולל. אמן

היצירה "טרנזיט" שאותה אני מאוד אוהבת, מבחינתי ממחישה את המעברים המורגשים, אך הבלתי נראים בהתעוררות

# כתיבה וצילום: סמדר דהאן , דרום הודו 2017