אֵיךְ רִחַפְתִּי כְּמוֹ מַיִם בֵּין אֶרֶץ לְשָׁמַיִם

ברת מזל אני - יש לי רכבת הרים פרטית משלי

כזו שכולם מכירים, עולה ויורדת , מלאה סיפורים של חיים

אולי יעזור למישהו להיזכר בחרכים דרכם נכנס האור

עבורי זה עוד צעד קטן – גדול, לשתף באומץ את השתיקה שהשארתי מאחור

בוודאות רצוי כל הדרך לזכור, שכשעושים מצוות לשמן

מקבלים גיבוי מהיקום כל הזמן

באמון והאמונה, ההתמסרות לדרך והדבקות במטרה הנכונה

גורמת לכל נקודות השיפוט של ה"אחר" לקרוס אל האין

ונוצר מרחב של יששששש גדול

הנה אני, מסתכלת בלבן של העיניים של ארבע השנים האחרונות ומבינה שחוויתי חרדות

כמו סופות טורנדו מטלטלות בלילה אפל, כמו שעון מעורר בבוקר שהקדים

ימים ולילות בהם הייתי בתהומות החידלון להיות

מטולטלת, מפוחדת עד אימה- אזרתי כוחותיי משם את נפשי למשות

כרוח רפאים נדמיתי. מסרבת לקבל את הבשורה

שאתה – אינך, שהיתמות שוב התדפקה לה על הדלת

שהופר האיזון הטבעי של משפחתנו ושהכל יהיה אותו דבר, אבל תמיד קצת אחרת

מרחפת בין ארץ לשמים בצעדים קטנים ללא הרף, נותנת תשומת לב לפעולות

כי אין מטרה שהיא קטנה מדיי ויש גם כמובן את הגדולות , המשמעותיות

אלה שעבורן הכי שווה לחיות

אז עליתי, ירדתי , הגבהתי, צללתי, כאבתי, צחקתי

ועדיין מאמנת את עצמי לבחור לעצור

להביא את כל המודעות לתוך רגע אחד

לא תמיד מצליחה , לא תמיד "מאולפת"

כן שמה לב איך עוצמת התגובה בתוכי פוחתת

זו החכמה הגדולה, זה הסיפור בלי הסיפור

בכל שלב – עכשיו

מהמפגש עם האין גיליתי ממשות במים ובשמיים

מהמקום הכואב שנפער בחיי, התעוררתי להקשיב קשב רב לנשמה

להצמיח את עצמי מבפנים, לחבר רוח ואדמה

מביטה לתוכי עמוק בזקיפות קומה, בקבלה, ומודה לאלוהים

שעשני כרצונו

על זמן החסד באינסוף רגעיו

על המלאכים בשמיים ובארץ שהושיטו לב ויד

על היכולת לראות את סימני הדרך המאירים

על רוח הקדים

בוחרת לרקוד את החיים

אני רוצה – נפשי חפצה

מרפה ומרפאה

ים שקט. דגלים לבנים

*כתיבה: סמדר דהאן

* צילום: אמיר לושקוב