Search
  • Smadar Dahan

?איך זה לגדול בקרית-שמונה

Updated: Jan 28

לגדול בקרית שמונה, זה לקבל עם השנים את השריטות, שחרצו הקטיושות, המחבלים, הפחדים, דלת הברזל שאבא שלי התקין לבית. איזו תמימות היתה כאן שזה יכול להגן באמת על יושבי הבית. זה לפגוש ילדים ממקומות אחרים, שבעיניהם נדמנו כזרים, אחרים, אלה שיושבים במקלטים, כמו שמש רק בלי הקרניים. כאלה שגרמו לנו להרגיש ש"אנחנו לא נראים".

זה לטייל על גבעה מלאה פרחי בר, לטפס אל צוק הבקבוק ולשבת קרוב לשמיים. זה נחל, שבילי פיות, בריכות דגים, שמורות הטבע. זה לשוט עם אבובים בפרא עוד לפני שהתחילה בכלל אופנה כזאת.

זה לראות בשנות השבעים, את האנשים שעלו מארצות שונות , עדיין לובשים את הבגדים המסורתיים; גברים בג'לביות לבנות וטרבוש אדום על הראש, נשים עם סארי, בליל מיוחד של תלבושות, ממש אלף לילה ולילה ברחובות.

זה לשאול כשנפגשים מהם הייחוסים המשפחתיים, מאיזו משפחה אתה? מי ההורים, האחים, מי אתה? ככה ממפים את האנשים.

לחיות בקריית-שמונה זה להבין , שחוץ מאת הים אפשר לסגור כאן את הכל. הקולנוע, התיאטרון, חדר המיון, משרד הפנים. זה לקבל את העובדה שהדרך לתל-אביב יותר קצרה עבורנו. בסך הכל שעתיים נסיעה בארצנו הקטנטונת, ועדיין להגיע לגליל זה מחסום פסיכולוגי. נכון וכן יש זמן אחר בגליל.

זה ללכת לשפץ אצל הנגר ארונית וכשבאים לשלם, הוא מבקש שתי קופסאות סיגריות בתמורה. זה לחזור מהודו ולקבל את האוטו שלי מבעל המוסך המלאך שלי בחזרה ועוד בהקפה. זה ללכת במרכז ולפגוש אנשים חמים ומחייכים בעיניים טובות.

לאהוב את קריית-שמונה זה משהו שזורם בדם המקומי. מן גאוות יחידה כזו, של הילידים, למרות שרובם כבר עברו לגור במקומות אחרים. לאהוב אותה כמו שהיא זה מיוחד מאוד😊.

מי שגדל פה זוכר את הדשא רחב הידיים של המופעים בחגים. את האיש עם העגלה שמוכר תפוחים מסוכרים בצבע מאכל אדום. זה לראות הופעה של אריק איינשטיין בקולנוע שניר, ולאכול את הנקניקייה של זלמן בקולנוע חרמון. זה להתאסף במוצ"ש במרכז העיר ההומה אדם, וללכת לאורך ולרוחב לפגוש אנשים. זה הצבעוניות של "מאש", הפאב המיתולוגי במרכז, אליו היו מגיעים המתנדבות והמתנדבים, בני הקיבוצים והמושבים וכמובן המקומיים. מיקס כזה עסיסי של אנשים.

להיות בקריית-שמונה זה עוד ויותר, שקצרה היריעה מלספר. למרות שנולדתי וגדלתי בה, את רוב האנשים הכרתי דרך הפרויקטים המגוונים שהייתי שותפה להם בפיתוח ההון האנושי והאזורי של הגליל; המרכז למנהיגות נשים, התחדשות המרכז הוותיק, אזרחות פעילה, פרויקטים עם הקהילה האירופאית במסגרת רשות המחקר של מיגל , ו"ליל המדענים" שהיה נגיש למשפחות ולכן מבניהם הכי מוכר לכם.

ידוע, שלפסוע צעד חדש, לבטא מילה חדשה –מאלה אנשים פוחדים במיוחד. גם אני חששתי. הדרך שלי להתגבר על פחדים כאלה , זה פשוט לעשות, כי הלימוד הוא תנועה מרגע לרגע. צעדים קטנים שמצטרפים לכברה. ככה נולד הפרויקט שהשקתי עכשיו בהדסטארט, מהדרך, מהנסיבות, מקריאות הנשמה, מאהבת האנשים, מהתמימות הזו של החיים.

אומרים, שכל אחת והכביסה שלה. את שלי מכבסת הנשמה כבר שני עשורים של יצירה. מאז שאני זוכרת את עצמי, מתקשרת עם היקום בחלומות; פעם חשבתי לעשות מהם וידאו־קליפים. תוך כדי ציירתי אותם בניירות. חבלים וסולמות. נוגעת במקומות הסדוקים שבין המעשה להלכה, בין החומר לרוח, דרכם מפציע האור בדרכים. רוקדת, מועדת, קמה, מאחה, מרפאה, מתחברת מבפנים. מחברת מפיסות נייר, פיסות חיים.

* כתיבה וצילום: סמדר דהאן. מתוך כתבה של הרצל בן אשר, חדשות הגליל, הדסטארט 2018



4 views

​©created by SD~ SmadarArt 2018